החלטה בתיק בש"א 12038/07

1.       לפני בקשה להכיר בתביעה שהגישו המבקשים נגד המשיבות 1-2 (להלן: " המשיבות"), לתשלום פיצויים בגין הפקעה שלא כדין של שטח שירשו ברעננה בסך של 3,500,000 ש"ח, כהליך שרואים את שויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף ואשר בגינו משולמת אגרה מופחתת.

2.       המנוח מרדכי פריידנברג ז"ל ( להלן: " המנוח"), היה ביחד עם אחרים בעלים של קרקע במרכז העיר רעננה, בשטח של 32 דונם (חלקה 15 בגוש 6580) ששטחה 25 דונם (להלן: " החלקה"). בהתאם לתוכנית מיתאר מפורטת משנת 1980 אושר לבעלי החלקה לבנות על שטח של 18 דונם מכלל הקרקע כאשר מתוכה יועד מחלקו של המנוח שטח של כ 2,015 מ"ר לצורכי ציבור, הוא השטח נשוא המחלוקת (להלן: " הקרקע"). למעשה, הקרקע לא הופקעה אלא הועברה ללא תמורה לבעלות העירייה, היא המשיבה 1 בהסכמת הבעלים שכן בתמורה הם נהנו מתמיכת העירייה באישור וקידום תוכנית לבניית 210 יחידות על יתרת החלקה.

3.       המבקשים, יורשי המנוח, טוענים כי ההסכמה הושגה בכפייה אך המחלוקת בין הצדדים אינה מתמקדת בעניין זה שכן גם לדעת המשיבות, יש לראות בהעברת השטח לעירייה בגדר הפקעה לצרכי ציבור. במסגרת תכנית בניין עיר יועדה הקרקע למשרדי העירייה, אך באותה עת ייעוד זה לא היה מוכר כמטרה ציבורית לפי סעיף 188 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ח -1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה"), ולפיכך נעשתה העברת השטח בדרך המצוינת לעיל. בהמשך אושרו שתי תוכניות נוספות, השנייה שאושרה למתן תוקף בשנת 1991 ובמסגרתה נקבע בין היתר כי חלק מהשטח מיועד להקמת בניין העירייה וכן נקבע כי התוכנית תיושם תוך 10 שנים. בין לבין, תוקן סעיף 188 לחוק התכנון והבנייה באופן שהכיר בהקמת משרדי רשות מקומית כמטרה ציבורית. דא עקא העירייה החליטה להישאר בבניין הישן ולפיכך יזמה תוכנית שלישית אשר אושרה בשנת 2001 ולפיה יוקם על הקרקע היכל תרבות, גלריה, ספריה, משרדים, מסחר ועוד. לעמדת המבקשים משמעות התכנית השלישית הינה הפחתת שטח הבניין שיועד לעירייה במידה ניכרת על חשבון הגדלת שטח המסחר והמשרדים באופן שהשטח לטענת המבקשים שייותר למבני ציבור יהיה 16% בלבד מכלל מהשטח המבונה. מטרה זו נוגדת לעמדת המבקשים את הבסיס בהפקעת המקרקעין לצרכי ציבור.

4.       בנסיבות אלה טענו המבקשים כי יש  לבטל את ההפקעה ולהשיב להם את הקרקע. הואיל והמשיבות דחו את דרישתן הגישו המבקשים עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהלים בתל אביב יפו, עת"מ 1532/05(להלן: " העתירה"). ביום 21.7.05 ניתן פסק הדין בעתירה, (כב' השופט ד"ר בנימיני), הדוחה את העתירה מהטעם שסעד הביטול אינו מעשי מאחר ולא ניתן להשיב את המצב לקדמותו וזאת מהטעמים שפורטו בפסק הדין. בית המשפט קבע כי עומדת למבקשים חלופה ראויה של פיצוי והשבה שהם הסעדים הריאלים אף מבחינת המבקשים ולכן יש להפנותם לדרך הרגילה של תביעה לפיצוי והשבה במסגרתה תתברר חוקיות מעשי הרשות (להלן: " פסק הדין").

5.       לאור פסק הדין הוגשה התביעה נשוא הבקשה לפני בה נטען על ידי המבקשים כי יש לחייב את המשיבות בפיצוים בגין הקניית השטח שלא כדין. עם התביעה הוגשה הבקשה למתן פטור מאגרה, היא הבקשה נשוא החלטתי. בהמשך ולאחר תגובת המשיבה 1, ביקשו המבקשים במסגרת תשובתם לעמדות המשיבות המתנגדות לבקשה, להכיר בתביעה כהליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף ובגינו משולמת אגרה בסכום מופחת.

6.       לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים ויישמתי את ההלכה באתי לידי מסקנה כי התביעה נופלת בגדרי תקנה 3(8) לתקנות בית המשפט (אגרות) התשס"ז - 2007 (להלן: " התקנות"), לפיה :

3         " בענינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת, לפי הענין;

(8) "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות

במקרקעין, על פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה;"

הפרט הרלוונטי לעניננו הוא פרט 10 לתוספת לפיו סכום האגרה 954 ש"ח.

7.       התביעה בענייננו מושתת על טענת המבקשים בדבר תשלום פיצויים בקשר עם הפרת חובת המשיבות לעשות שימוש בקרקע המופקעת שלא למטרה הציבורית לשמה הופקעה, דהיינו במקום הקמת בניין העירייה ייעוד השטח למסחר, ולמצער ברובו המכריע. לפיכך יש ליישם את התקנה על חיוב המבקשים באגרה התואמת את התקנה דנן. בדיקת טענות המשיבות, מעלה כי דינן להדחות.

8.       בחנתי את טענת המשיבות לפיה המקרקעין לא הופקעו אלא הועברו לבעלותן במסגרת הסכם רצוני של מכר ללא תמורה בעקבותיו אושרה בנייה על הקרקע של יחידות מגורים מפוארות כלשון סעיף 10 לתגובת המשיבות. לטעמי הטענה נשענת על קנה רצוץ:

לעניין זה אבהיר כי התקנות מחליפות את תקנות בית משפט (אגרות) התשמ"ח - 1987 (להלן: " התקנות הקודמות"), כאשר התקנה הקודמת לעניינו הינה תקנה 20 (15) לפיה:

" פרט אם יש על כך הוראה מפורשת בתקנות אלה, לא תשולם אגרה בעד עניננים כדלקמן:

            (15) תובענה בענין הקנית רכוש לצרכי ציבור ולטובת הציבור לפי דין, או   לביטול הקניה כאמור;"

רואים אנו כי התקנה במתכונת החדשה הרחיבה במידה משמעותית את תחולתה גם על תביעות בקשר עם נטילת מקרקעין על ידי הרשות. הוסרה המגבלה בתקנה הישנה לפיה תחולתה רק לתובענות שעניינן הקניית רכוש לצרכי ציבור ולטובתו בלבד, שכן התקנה החדשה חלה בכל מקרה של שלילת הנאה ולאו דווקא בקשר עם הקניה לצרכי ציבור. מכאן שדי בכך שהרשות כזרוע של השלטון נטלה ככזו זכויות במקרקעין.

שינוי זה מסיר את הקושי עימו נאלצו בתי המשפט להתמודד עת הונחה לפתחם בקשת מתדיין לפוטרו מאגרת בית משפט על בסיס התקנה הישנה, בקשר עם תביעה שהגיש לשלילת זכותו במקרקעין על ידי הרשות שלא הייתה בהכרח לצרכי ציבור. הפתרונות לכך נמצאו בין היתר בהגמשת לשון הכתוב וכן הסתמכות על עקרונות על. כך נקבע ברע"א 9075/05 עזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עיריית הרצליה (להלן: " פרשת לילי לוין"). באותו מקרה נתבעה הרשות לפצות את הבעלים בקשר עם הסכם לפיו מכרה הבעלים קרקע לרשות שתמורתה שולמה על ידי הרשות, כאשר נטען כי הרקע למכירה הייתה הסתמכות הבעלים על מצגים שהוצגו על ידי הרשות לפיהם המקרקעין ישמשו להרחבת מרכז ספורט עירוני ואילו בהמשך פעלה הרשות לשנות חלק מייעודם למסחר תוך התעשרותה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור על דחיית הבקשה לפטור מאגרה באומרו:

"... תחושת הצדק של מתקין התקנות, ששאפה ליתן לפותחי ההליך את יומם. לפיכך יש מקום לפירוש התקנות בפתיחות דעת, גם אם במובן הדווקני - הפורמלי ניתן לטעון כי הרכוש בו מדובר לא 'הוקנה לצרכי ציבור'. ... יש לפרש את דיני האגרות מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו בדרך ליברלית, וככלל יהא המתדיין רשאי לפירוש המקל;"